מאת סימה וייס – יועצת קלינית ומטפלת במכון שי
ההתרשמות הקלינית המצטברת היא שילדים ניצולי שואה (C.S) הינם פגיעים יותר ממי שהיו בוגרים בתקופת השואה.
במחקרים שנעשו על ילדים ניצולי שואה נמצא שהילדים היו עם קשיים רבים, הפרעות באישיות, תוקפנות פנימית, חשדנות רבה כלפי הסביבה ודכאונות.
מחקרים שהשוו בין תהליכי זיכרון ילד ובוגר העלו שילדים שעברו חוויה טראומטית מסוגלים לתאר בעדותם פרטים מדויקים על האירוע. הזכירה, התעתוע, ורמת הדיוק דומה למבוגרים. הדבר לא נבדק ספציפית לגבי ילדים ניצולי שואה.
שאלות השפעת החיים בצל איום המוות, אבדן הילדות והנעורים של ילדים שנאלצו לתפקד כבוגרים במאבק ההשרדות על קיומם, דורשות עדיין העמקה מחקרית.
הצורך לזכור ולהעיד אינו מופיע כמניע להשרדות אצל ילדים ניצולים. עדויותיהם מתארות את הפרידה מההורים והמשפחה, מאבק הקיום היומיומי והבדידות.
הצורך לספר מתעורר בשלב מאוחר יותר של החיים לאחר הולדת הילדים או הנכדים.
הזכרון מאפשר להתאבל, על המשפחה והסביבה שאבדה, להתמודד עם האבדן ולהתחבר מחדש לעולם המופנם של העבר. חוסר יכולת לזכור את הילדות המוקדמת גורם לתחושות ריקנות ומוות.
הזיכרון הוא מרכיב חיוני להמשך תחושת החיות והרצף האישי וההיסטורי של האדם הניצול לאורך כל מעגל חייו.
לפירוט המחקרים – המשמעות התרפויטית של זיכרון העבר אצל ילדים ניצולי שואה