פסיכותרפיה עוסקת בשינוי ובשחרור מחסומים לשם יצירת טרנספורמציה ואיכות חיים טובה יותר. נשאלת השאלה איך כל זה רלוונטי לבני הגיל השלישי? שהרי לא אחת נשמעת הטענה 'מה כבר ניתן לשנות בגילי'? דווקא לאור הארכת תוחלת החיים, נראה שפסיכותרפיה בגיל השלישי חשובה היום יותר מאי פעם.
פרויד בזמנו התייחס לנושא טיפול בזקנים באומרו שאין טעם בטיפול אנליטי לבני 40 ומעלה. לדבריו, מעל גיל זה האגו כבר מגובש ואינו גמיש דיו וכמות החומר הנפשי הלא מודע היא עצומה ולכן אין סיכוי להתמודד עימה. נראה שלא רבים יסכימו איתו, מה גם שפרויד בעצמו עבד ויצר עד גיל 83.
מנסיוני קליני בעשרים השנים האחרונות, אני שוב ושוב נפעמת מהתובנות, מהפתיחות ומיכולת האינטרוספקציה של מטופלים ניצולי שואה בני הגיל השלישי. המפגש הטיפולי במרחב מקצועי וקבוע מאפשר להם לגעת באזורי נפש שעד כה היו אצלם חסומים או בלתי נגישים. דווקא בגיל השלישי, כאשר נטל הציפיות והמשימות יורד מעל כתפיהם, הם מתפנים להתבוננות במסלול חייהם. עבור חלקם מדובר בדבר שמעולם קודם לכן לא עשו. משפטים כמו "אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד… את הראשונה שאני מדברת איתה על זה"… באותה נשימה מספרת על הקשר הכואב עם הבעל שאיתו הקימה משפחה, ההתעללות, הבגידה, מחיקת הזהות ומעל כל זה הפאסדה שכיום ניתן להניחה בצד. תחושות סביב אובדן בן או בת הזוג, לעיתים שנים רבות לאחר שנפטרו, והרבה מאוד מקרים של שיקום הזהות האבודה של מי שלא יכול היה להיות הוא או היא והשבת תחושת עצמי.
אין סיפוק רב מלהשיב למטופל תחושת זהות, גם בגיל שמונים פלוס פלוס, קול עצמי שיכול להגיד "לא", "לא מתאים" או לחילופין "אני צריכה, אני זקוקה". ליצור אינטימיות ושיתוף ולעיתים קרובות לחוש אהבה לראשונה בחייהם. לא פחות מרגש לפגוש סקרנות לנושאים חדשים כגון מיינדפולנס ותרגול קשיבות לגוף לצורך התמודדות עם חרדות, אי שקט וקשיי שינה.
לא פעם זה מפתיע עד כמה זה יכול להיות מעצים ומתגמל. למשל, פגישה עם אישה בת 90 ++, צלולה ובריאה, עצמאית לגמרי המקדמת את פני עם ריחות של תבשיל וינאי שהאומנת שהועסקה בביתם, נהגה לבשל בוינה שלפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. עד היום היא שומרת על ספר הבישול שגילו קצת פחות מגילה, כתוב בגרמנית, ממנו היא מכינה מטעמים למשפחתה. איתה, העבר הוא לא רק זיכרונות, אלא גם טעמים וריחות. וההווה, פתאום היא אומרת בצחוק מתגלגל מתחיל להפחיד "איך זה שלא כואב לי שום דבר?" "אכן מופלא הדבר" אני משיבה.
"והמוות? מתי שהוא יגיע" היא אומרת בשלווה, ללא פחד.
סטיבן פולדר בספרו "ערות בחיי היומיום" טוען כי ניתן ליהנות מהזקנה כתקופה של חופש מטיפול באחרים וחופש משאיפות, מציפיות ומדאגות. להתענג על כך שאיננו במרוץ האינסופי אחר הצלחה והישגים, לחיות בקלילות, בלי מחשבה רבה על המחר.
פסיכותרפיה בגיל הזה ותרגילי מיינדפולנס יכולים לסייע רבות בהשגת איכות חיים מיטיבה.
הכותבת – אורית מרשנד, פסיכולוגית חינוכית ופסיכותרפיסטית, מטפלת במכון שי ובקליניקה פרטית